ביום של הטיסה,
אחרי שהדירה ארוזה,
נפרדנו כמעט מכולם,
ועשינו יום כיף-
עם כל המשפחה.
אלעד שלא נהג
ברכב שהשכרנו
במשך כל שלושת החודשים,
דווקא ביום של הטיסה-
נסע להביא את הבנים החיילים,
למסיבת הפרידה.
שעת הטיסה הלכה והתקרבה,
ומד הלחץ שלי עלה ועלה,
וגם הקאנטרי שבילינו בו כל היום-
אוטוטו נסגר.
פתאום אני קולטת,
שעוד שעה,
קבענו אצל אחותו,
לארוחת ערב אחרונה,
רגע לפני שטסים שוב לארהב,
ומתראים בקיץ הבא-
שיבוא עלינו לטובה.
אני מחלקת הוראות,
מתחילה לקפל את החגיגה,
ומבקשת מאלעד להסיע
חזרה את הבנים לביתם.
כולם נפרדים,
חיבוקים ונישקוקים.
רק מה??
את המפתחות-
לא מוצאים!!
בהתחלה מחפשים בתיקים,
בכיסים,
אולי נפל במקלחות,
במלתחות.
מחפשים באופטימיות,
מחפשים בנחת.
המפתחות לרכב השכור-
שצריך להחזיר עוד 3 שעות,
לא נמצאים-
ואין ישועות!!
מקפיצים את חברת הניקיון,
ההנהלה של הקאנטרי,
כולם עוזרים לחפש,
את המפתח שנעלם.
עוברות שעתיים,
הזמן לטיסה מתקצר,
והלחץ עולה-
והכעס גואה.
הופכים את הפחים,
מחטטים במזבלה,
ואני מזיעה-
ממקומות שלא ידעתי
שאפשר להזיע.
אין מפתחות.
אין ישועה.
מזל ש׳המבולבל׳-
את הרכב לא נעל.
מחפשים ברכב,
הופכים כל פינה,
ובמקום את המפתחות של הרכב,
מוצאים את הדרכון של שי
מתחת למושב,
שהמתוק הפיל-
כשעשה צ׳ק-אין.
לפעמים אנחנו לא יודעים-
למה דברים לא נעימים קורים.
ולפעמים יש טוב-
בכל רע
ורק צריך להבין-
מה באמת מחפשים (:
את המפתחות לא מצאנו!!
אבל חברת השכרה,
תוך שעה קלה-
דאגה למפתח חלופי.
שעת השין כבר חלפה,
היום כיף-
הפך לסיוט מתמשך.
חברים התגייסו לעזור,
הקאנטרי נרתם ותמך,
וגיסתי שתחייה אמן!!
דאגה לכל השאר:
דאגה לארוחת ערב,
דאגה לבנות,
דאגה למזוודות,
דאגה להציל את אחיה-
ואת הנישואין (:
וברגע האחרון-
החזרנו את הרכב,
ועלינו למטוס.
אם המפתח לא היה נאבד-
לא היינו מוצאים את הדרכון של שי.
לא תמיד אנחנו יודעים
למה דברים לא נעימים קורים,
וכמעט בכל רע-
יש גם טוב.
רק צריך לזכור-
שצריך לחפש גם אותו.
לזכרן של כל המפתחות שנאבדו,
ולחייהם של כל הדברים האחרים
ש׳במקרה׳ במקומם נמצאו (:
לחיי כל הסליחות-
שבלעדיהם לא היינו שורדות.
סלחתי.
שכחתי.
אוהבת.
קיבלתי.
מאחלת לכם חיי שפע והגשמה
ד״ר שלי רווה-
מייסדת מרכז קואצ'ינג להצלחה והגשמה בחו״ל.
コメント