באמריקה זה לא היה קורה

אני נוחתת מארה"ב בישראל,

הפלאפון משום מה לא מתחבר,

מבקשת מהשומר ביציאה מהטרמינל את הפלאפון שלו,

הוא לא מהסס לשניה ונותן לי אותו.

הילדה שלי מסתכלת בהלם וצוחקת-

'באמריקה זה לא היה קורה'.

אנחנו מגיעות בערב לדירה החדשה,

כל שנה דירה אחרת-

תמיד במרחק הליכה מבית ספר.

בדרך מתקשרת לאיציק מהמכולת,

'הי איציק, זאת שלי מסן פרנסיסקו.

אתה יכול לעשות משלוח לדירה?'

שנה שלא דיברנו והוא עונה לי:

'אה שלי כפרה, מה נשמע?

אתם פה?

תשלחי לי רשימה וכתובת

והבחור שלי בדרך אליך,

תשלמי לי מחר'

אני מחייכת מאושר,

בלב אני מרגישה גאווה במדינה שלי.

הבת שלי מסתכלת עלי,

מנידה את ראשה וצוחקת-

'באמריקה זה לא היה קורה'

בבוקר למחרת,

אני מתקשרת לרישום של בית הספר

מודיעה שנחתנו והשתחררנו מבידוד

והבנות בדרך למסגרות.

הילדות שלי לומדות בשתי יבשות,

בשני בתי ספר.

כל שנה אנחנו עוברות במרץ,

'כי אמא מלמדת באוניברסיטה'

פנינה מהרישום עונה לי-

'אה, זה עוד פעם אתם?

שבאים והולכים כל שנה?

איזה בלבול מוח אתם עושים לי,

עכשיו אני צריכה לרשום אותך מחדש.

מה האימייל שלך?'

היא מדברת לעצמה בקול

ואני שותקת ממבוכה,

תוהה אם אני צריכה להתנצל על האי-נוחות שאני גורמת לה,

להקליד את פרטי הבת שלי,

כל שנה מחדש במערכת.

אני מאייתת לה באנגלית את האימייל שלי,

והיא מתחילה לצעוק עלי:

'תדברי יותר בקול,

אני לא שומעת אותך,

לא הבנתי איך רושמים *שלי* באנגלית'

אני מנסה לאיית,

אס כמו שרה

והיא מתעצבנת

'יש לי בעיות שמיעה,

תדברי יותר בקול,

אני לא מבינה מה אמרת'

ואני מסתכלת על הפלאפון בהלם,

אולי הוא יעזור לי להבין,

למה היא צורחת עלי?

הבת שלי יושבת לידי,

עיניה פקוחות לרווחה,

והיא אומרת לי

'היא משוגעת,

למה היא צועקת ככה,

באמריקה זה לא היה קורה'.

אני לוקחת את הבנות למסגרות,

המורות שלהן מפסיקות את השיעור באמצע,

ילדי הכיתה קופצים עליהן,

המורות מחבקות אותי,

כמו קרובת משפחה שלא ראו מלא זמן.

הכיתה מתפזרת,

המורה מקשקשת איתי,

השיעור יוצא משליטה,

ולאף אחד לא באמת אכפת.

הכאוס חוגג,

הילדות מאושרות,

המורות מקסימות.

בסוף היום אני אוספת את הבנות

ושואלת- 'איך היה היום?'

ושתיהן צוחקות-

'הילדים בישראל מתנהגים בכיתה-

כמו שמתנהגים בהפסקות באמריקה'

והן מתגלגלות מצחוק מסיפורים

ומסכמות

'באמריקה זה לא היה קורה.'

'זה טוב או רע?'

אני שואלת אותן.

'איפה יותר טוב לדעתכן?'

וכולנו כבר יודעות את התשובה-

'אין טוב ואין רע.

יש יתרונות בכל מקום.

ויש חסרונות של כל מקום'.

בחיים כמו בחיים,

לכל אחד חשובים דברים אחרים:

לאחד כסף,

לשני נוחיות,

לאחר ציונות,

לכולם הביטחון,

ולי המשפחתיות.

כל אחד בוחר על מה הוא מסתכל'

באתי ללמד קורס קואצ'ינג במנהל עסקים.

אני מאושרת על הזכות,

ומאושרת שהבנות שלי לומדות בשתי יבשות.

יש לזה יתרונות-

ויש לזה חסרונות.

בחיים אין טוב ואין רע,

יש גם וגם,

העיקר שנבחר באופן חופשי,

ונהיה שלמים עם הבחירות,

ונסכים לוותר על לאחוז את המקל משני קצותיו,

כי לא ניתן לאכול את העוגה,

ולהשאיר אותה שלמה.

באתי לישראל לכמה חודשים,

ההתארגנות היתה מאוד מאתגרת ומתישה,

אבל היה שווה את המאמץ.

אמנם קיבלו אותנו בתרועות ופיצוצים,

נקווה שהשקט והביטחון יחזור מהר לסורו.

לחיי העם הזה

וכמה טוב שהוא כזה (:

תודה על הזכות להיות פה אתכם.

לשיחת ייעוץ ללא עלות ניתן לפנות בכתובת המייל: shelly@shellyrave.com

ונחזור אליכם בהקדם.

לעוד טיפים וכתבות כנסו עכשיו:

https://www.shellyrave.com/blog

שלכם באהבה,

ד"ר שלי רווה-

מנטורית ליחסים עם הצלחה